מדי שנה, פחות או יותר לקראת סוף השנה, מתחיל טקס מוזר וחסר היגיון בכל שוקי ההון בעולם, בהם זה הקטן שלנו. הטקס: סיכום השנה היוצאת ומתן תחזיות לשנה הבאה. מהותו של הטקס היא שיתוף פעולה מוזר למדי בין התקשורת הפיננסית לבין פעילי שוק ההון ופרשניו, שבו ניתנות תחזיות לגבי "מה יעשה השוק בשנה הבאה".
אלא שהיכולת לחזות מה יעשה השוק בשבוע, בחודש או בשנה הבאה, פשוט אינה קיימת, וניתן לראות את זה בחוסר התממשותן העקבית של רוב התחזיות, ואלה שכן מתממשות – הן לא יותר מפגיעה אקראית ומחויבת מבחינה סטטיסטית.
למרות הרקורד העלוב של החיזוי משנים קודמות, הטקס חסר התכלית הזה ממשיך להתקיים מדי שנה, כשגם במהלכה מנסים חזאים ופרשנים שונים מאסכולות שונות את מזלם בניחוש מהלכם של המדדים השונים.
קיומו של מנהג עקבי זה לאורכו ולרוחבו של הגלובוס, למרות חוסר התועלת הברור ממנו, חוץ אולי מאלמנט השעשוע הנובע מלראות אנשים טועים שוב ושוב, חייב תשובה לשאלה קשה: "למה לכל הרוחות ממשיכים אנשים רציניים, הן בתקשורת והן בשוקי ההון, לתת יד לנוהג חסר סיכוי, שממנו הם נוטים לצאת פעם אחר פעם באור מגוחך?"
נראה שהתשובה אינה מגיעה ממקום הגיוני, אלא מצורך נפשי. בני אדם בכלל, ומשקיעים בפרט, שונאים תנאים של אי-ודאות. שימוש במונחים כמו "תחזית", "תרחיש", "מודל" ו"הנחת עבודה", משדר תחושה של היגיון מסוים בשיגעון, עוגן קטן של יציבות בתוך הכאוס הגדול. על הצורך הזה, המגיע לעתים ממש עד כדי תחינה, מנסים לענות כל אותם מנחשים ופרשנים. הם עושים זאת רק מפני שמבקשים את זה מהם, וזה מביא רייטינג.
בכל חברה בהיסטוריה האנושית היו נביאים, חוזי עתידות ומנחשים בכוכבים. האסטרטגים המודרניים של שוקי ההון ממשיכים איפה מסורת אנושית מפוארת, אך למרבה הצער, בבגדים עסקיים רגילים לחלוטין. בימים אחרים לפחות העניקו לנביאים ולאצטגנינים למיניהם ביגוד שונה ומיוחד, עם אביזרים ופירוטכניקה. טקס החיזוי נותר חסר תועלת, אבל לפחות היה צבעוני ומעניין בהרבה.
אחרי לא מעט שנים בשוק ההון, אני נתקל לא פעם בשאלה "לאן לדעתך השוק הולך?", וכל פעם מופתע מחדש מהבעת האכזבה, שלעתים אפילו נמהלת בנימה של כעס על פני השואל, כשאני עונה את התשובה הקבועה שלי: "אין לי מושג קלוש". חלקם אפילו נעלבים, כאילו אמרתי שאני יודע, אבל פשוט לא רוצה לחלוק עמם את המידע.
משום הם חושבים שמי שפעיל בשוק ההון, במיוחד אלה בעלי ניסיון ארוך, עברו קורס סודי לנביאים מתקדמים. נגלה פה סוד קטן – לא רק שלא עברנו קורס כזה , אפילו את מבחני הקבלה של הקורס למתחילים לא עברנו.
זוהי עיקר הבעיה שהוצגה קודם. התשובה לשאלה מדוע חלק לא קטן מפעילי שוק ההון מתעקש לחזות את מה שאינו בר חיזוי, היא פשוטה. אנחנו פשוט לא רוצים לאכזב את הלקוחות, ואת המדיה, המצפים לניחוש באריזה כביכול מקצועית.
בדרך כלל, אחרי התשובה המאכזבת "אין לי מושג" מגיעה השאלה הבאה, שהיא אולי אימת העוסקים בשוק ההון: "אם אתה לא יודע (בדגש על המלה אתה), אז מי כן, כדי שאלך אליו?". או לחילופין, "אם ככה, אז למה אני בכלל צריך אותך?".
התשובה לשאלות האלה מורכבת יחסית, וגלום בה סיכון. אם הלקוח לא ישתכנע מהתשובה המורכבת ויוותר על הצורך הנפשי הפנימי, האומר לו שהוא זקוק שיהיה לצדו נביא לענייני השוק, כבר יימצא מישהו אחר שיענה לו על הצורך הזה, ויספק לו תחזיות למכביר. הרי אם הלקוח זקוק לנביא הוא ימצא אותו בכל מקרה, אז מה זה משנה אם אני כבר אהיה הנביא הזה?
להישען על עובדות ולא על אמוציות
תפקיד המנתחים והיועצים בשוק ההון אינו ניחוש העתיד. זה היה יכול להיות נפלא אם זה היה אפשרי, אלא שזה אינו המצב.תפקידם של מנהלי השקעות הוא לקבל החלטות, או לסייע בידי לקוחותיהם לקבל החלטות סבירות ומושכלות יותר, הנשענות על עובדות ונתונים יותר מעל אמוציות, ושהן מביאות בחשבון סיכוי מול סיכון.
אלא שהסברים כאלה מורכבים בהרבה ודורשים מאמץ וזמן מצד הלקוח. בחלק גדול מהמקרים הלקוחות והמשקיעים כל כך הורגלו על ידי פעילי השוק והמדיה "שמגיעות להם" תחזיות, סיפור מסגרת קל לעיכול, עד שהסירוב לתת אותן נתפש באופן הפוך ממה שהוא באמת.
כך, מי שמסרב להתנבא עלול להצטייר כלא מקצועי, בעוד שדווקא המקצוען האמיתי הוא זה שיודע עד כמה ניחוש ביצועי השוק בטווח הקצר, ושנה היא טווח קצר, הוא אקראי לחלוטין.
עד כאן ההסבר לכך שכדאי וראוי להימנע ממתן תחזיות להתנהגות מחירי המניות בשנה הבאה, ולכך שכדאי לקרוא את אלה שיתפרסמו (ויתפרסמו, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים בכך), כמו שקוראים את ההורוסקופ בעיתון – כשעשוע, ולא כתוכנית פעולה.